נקודה מהזוהר לפרשת מסעי

תיאור המסעות של בני ישראל בתחילת פרשת מסעי בדרך כלל נדרש כ"בלוק" אחד, שואלים מדוע יש פירוט חוזר של המסעות ועונים על השאלה במגוון תשובות. אולם בין הפסוקים ה"יבשים" של מסעות בני ישראל במדבר, ישנם כמה פסוקים שממש אומרים דרשני... בפני עצמם. אחד מהם הוא הפסוק בתחילת המסעות- "... ויבואו אלימה ובאלים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם". המקום הזה, שבו נמצאו בדיוק 12 "עינות מים" (האם הכוונה למעיינות?) ובדיוק שבעים תמרים הוא ללא ספק זועק שיש בתוכו עומק לדרשה.

ואכן, הזוהר בפרשת בשלח (על פרשת מסעי אין זוהר בצורה "מסודרת"), דורש את הפסוק- "תאנא, בההוא שעתא אשתלימו ישראל לתתא, כגוונא דלעילא, כמה דאוקימנא, דכתיב, ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים וגו'. ואתתקף אילנא קדישא, בתריסר תחומין, בארבע סטרי עלמא. ואתתקף בשבעין ענפין, וכלא כגוונא דלעילא". תרגום- "באותה שעה נשלמו בני ישראל למטה כמו למעלה, ועמד האילן הקדוש בשניים עשר תחומים, בארבע צדדי העולם, והתחזק בשבעים ענפים, הכל כמו למעלה.

אחרי צאת בני ישראל ממצרים הם זוכים לשלימות מסויימת, אולי שלימות ראשונית שלפני מתן תורה- שלימות שבא הם יושבים בצורה השווה למחנות של מעלה, כאילן חזק, המקיף את כל צדדי העולם ואת דרגותיו. ההקשר שבו נדרש הפסוק בפרשת בשלח הוא ההקשר של המן, האמונה של בני ישראל באוכל המגיע מהשמיים ושאי אפשר לשמור אותו מיום ליום... וזה אולי מצטלצל בפסוק מפרשתנו- אדם שיש לו 12 מעיינות ושבעים תמרים בוודאי מרגיש "מיושב", וזה מה שהרגישו בני ישראל עם המן. הרגשה שיכולה לנבוע רק מהאמונה הגדולה... להרגיש עם מן כמו עם 12 מעיינות זה דבר הנובע רק מאמונה גדולה.